בריק נ' בע"מ

פסק דין

תביעה כספית בגין נזק מיוחד ועגמת נפש בנסיבות שבהם התובע ומשפחתו יצאו בטיסה של הנתבעת לארצות הברית ביום 14/9/10 והם לא הצליחו להגיע בזמן לטיסה חזרה לישראל מניו יורק (JFK) ביום 28/9/10 מחמת איחור של טיסה מאורלנדו לניו-יורק. מדובר בערב שמחת תורה.

הנסיבות של האיחור לטיסה היו בגלל איחור של 6 שעות יציאה מאורלנדו באותו יום של חברת American Airlines (להלן: "AA") מחמת תנאי מזג אוויר קשים שעיכבו את הטיסות לניו יורק. בעת שנחתה הטיסה בנמל התעופה JFK , טרמינל 8, הופנו התובעים לגרסתם על ידי נציג AA לטרמינל 4 לאל על. הטיסה של AA הייתה טיסת קוד שיירינג עם אל על. לטענתם בעת הנחיתה חיכו לכל הנוסעים האחרים נציגים של טיסות המשך למעט נציג אל-על.

לגרסת התובעים הם הגיעו לנציג שרשם אותם לטיסת יום 30/9/10 שבה הייתה רשימת ממתינים ארוכה, ולא הסדיר להם מלון, נסיעה למלון ואמר להם להסדיר זאת לבד. לפי עדות התובעים הם לא הצליחו לשחרר את הכבודה וגם לא למצוא מקום במלון ונאלצו לישון באותו לילה בבית הנתיבות על הרצפה.

למחרת, לאחר שחרור הכבודה, הם פנו לנציג AA שהסכים להטיס אותם ללונדון בלבד, שם יש לתובעים קרובים. לא היה לחברת AA פתרון לטיסת המשך לישראל.

התובעים הגיעו ללונדון ביום 30/9/10. בהעדר הסדר של טיסת המשך של חברת AA הם פנו חזרה לנתבעת. שם הם נדרשו להירשם פעמיים ביום לטיסת אחר הצהריים וטיסה הלילה ולהמתין למקום פנוי. ביום 2/10/10 הם כמעט עלו על טיסה עד שנדחו. לבסוף ביום 3/10/10 נמצא מקום אחד ובו טס התובע , רופא, ולמחרת חזרו אשתו ובנו. הם הוטסו חזרה על ידי הנתבעת שהורידה נוסעים אחרים.

עמדת הנתבעת היא שהאחריות המשפטית להסדרת לינה, מונית והטיסה החלופית באל-על חלה על AA ולא עליה. הנתבעת לא שלחה הודעת צד שלישי נגד AA.

הנתבעת מפנה לתחולת אמנת וורשה על החוזה בינה לבין התובעים. אמנת וורשה קובעת כי החבות בגין נזק שנגרם בגין איחור הוא על המוביל (סעיפים 19 ו- 30 לאמנה) . נטען גם כי בסעיפים 14 ו- 15 לחוזה התובלה בין התובעים לנתבעת המודפס על גב הכרטיס כתוב כי הנתבעת חבה על נזק במקטעים שבהם היא מבצעת את התובלה.

לטענת התובעים הטיסה של AA מאורלנדו הייתה תחת הקוד של אל-על ועל כן הם תבעו את הנתבעת.

תשובת נציגת הנתבעת היא שמדובר בקוד שייר. קוד שייר אינו טיסה תחת הקוד שלה אלא שיתוף פעולה בין חברות תובלה, ועל פי סעיף 15.1.3 לחוזה עם הנוסע, המודפס בכרטיס האלקטרוני, החבות של אל-על היא רק למקטעים שהיא מפעילה בפועל.

קוד שייר או הסכם שיתוף משמעו הסכם בין שתי חברות תעופה שמאפשר לכל חברה לשווק כרטיסים לטיסה שמפעילה רעותה. בכך יכולה חברה א' להציע לנוסעיה טיסות שהיא עצמה אינה מפעילה. לכן הטיסה של AA לאורלנדו ובחזרה כקוד שייר של אל-על אינה טיסה של אל על.

משמע שחברת התובלה שכשלה לקיים את התחייבותה להביא את התובעים לנמל התעופה JFK בניו-יורק בזמן הייתה חברת AA ולא אל-על.

הנתבעת גם חולקת לחלופין על ראשי הנזק וטוענת כי ראשי הנזק של מזון ל- 3 ימים , עלויות נסיעות בלונדון ותקשורת לישראל נבעו מכך שהתובעים הסדירו לעצמם הסדרים שהיו חלקיים ואילו נשארו בניו יורק הם לא היו נדרשים לעלויות אלה. באשר לעלות הארכת ביטוח רפואי, ואבדן הכנסה – הם פועל יוצא של האיחור להגיע לטיסה מניו יורק לתל-אביב כתוצאה ממזג אוויר ועל כך אין חברות התובלה מפצות על פי אמנת וורשה.

ראשי הנזק שנתבעו:

עלויות של מזון ל- 6 ימים לפי 120 ₪ לאדם ליום כפול 3 נפשות. סך של 2,960 ₪.

עלויות של נסיעות הלוך וחזור לשדה התעופה היתרו בלונדון כדי להירשם לטיסה לתל-אביב – 2,000 ₪.

עלות תקשורת לישראל כדי להשיג מידע וטיסה לישראל – 1,000 ₪.

הארכה של הביטוח הרפואי לכל נוסע ב- 5 ימים – 210 ₪.

עלות נסיעה במונית מנתב"ג לבאר שבע לגבי התובע – 500 ₪ שחזר יום קודם.

אבדן הכנסה: על תורנות שבת ביום 2/10/10 במוקד חרום מכבי לפי 267 ₪ לשעה כפול 7 שעות = 1,839 ₪; הפסד ביום א' במרפאות – שתי מרפאות - 1,500 ₪.